גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה בוואלה! תרבות https://e.walla.co.il/item/3192189
אחת מתכניות הדגל החדשות של התאגיד היא ״הפסיכולוגית״. זוהי קומדיה אקצנטרית ומטרידה על פסיכולוגית שפיתחה ״מותג״: טיפול און-ליין בשלוש דקות. הסדרה, שתורגמה מפורמט אמריקאי מצליח והותאמה, כמו שאומרים לאקלים הישראלי, משוחקת לעילא על ידי צוות שחקנים מוכשר מאין כמותו. אך הביקורות החלוקות מדברות על תחושת אי נוחות עזה שהסדרה מעוררת ולאו דווקא במובן אליו היוצרת כיוונה. כפסיכולוגית הצופה בסדרה, אינני מוטרדת מאמצעי המבע האמנותי, אלא מהשאלה מדוע שוב ושוב מוצגת דמות הפסיכולוג בסרטים ובסדרות כאישיות פסיכופתית. המקצוע מחייב כמובן לתהות ״מאיפה זה מגיע?״ ויתרה מכך, בשביל מה?
פסיכופתיה, הקרויה בעגה המקצועית הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, היא דפוס אישיות עקבי ומתמשך אצל אנשים בוגרים הנוהגים מתוך היעדר מצפוניות תוך חוסר יחס לסבל הנגרם לזולת כתוצאה ממעשיהם. לפי הקריטיריונים המוגדרים במדריך ההפרעות הפסיכיאטרי הרשמי, פסיכופתיה מתאפיינת בעבריינות וחוסר יכולת לעמוד בנורמות חברתיות, התנהגות חסרת אחריות המסכנת את שלומם של אחרים, שקרנות, התנהגות מניפולטיבית ונצלנית להשגת טובות הנאה או רווח, וכמובן, היעדר חרטה או יכולת לחוש אשמה (DSM V). חוסר אמפטיה לסבלו של הזולת אין משמעו שהפסיכופת אינו מסוגל לחוש רגשות או לזהות אותם אצל הזולת. נהפוכו, לעתים קרובות פסיכופתים ניחנים ביכולת אמפטית חדה המאפשרת להם לזהות נכוחה את רגשותיו של האחר ולהשתמש במידע זה באופן מניפולטיבי כדי להשיג את מבוקשם. לדוגמא, אמן הנוכלות המקסים שקורבנותיו מתאהבים בו ומעבירים לו את כל הונם.
במקרה של פסיכולוגים, פסיכופתיה תתאפיין בהפרות אתיות חמורות וניצול המטופל לצרכיו הפרטיים של המטפל, תוך שימוש בסמכות המקצועית וביכולת האמפתית באופן מזיק ופוגעני. מחקר שערך ארגון הפסיכולוגים האמריקאי, האוסף כדרך קבע נתונים סטטיסטיים על תלונות נגד חברי הארגון, מצא כי פחות מעשירית האחוז מחברי הארגון (שבאותה העת מנה 88,500 חברים פעילים) הואשמו אי פעם בהפרה אתית נגד מטופלים. וגם מתוך עשירית אחוז זה, לא כל התלונות הגיעו לכלל הרשעה ע״י ועדת האתיקה הבודקת כל מקרה לגופו (1999 ,APA). אם הדבר היה נפוץ בחברה כמו שהוא נפוץ על המסך, הקליניקה הפסיכולוגית היתה נכחדת מן העולם מזמן. הרי מי היה לוקח סיכון ושם את נפשו בכפו של אחד כזה מופרע?
טיפול פסיכולוגי אמנם מתקיים בתחום שבו רב הנסתר והמסתורי – איש אינו יודע מה מתחולל בין קירות הקליניקה מלבד אותם מטפל ומטופל, והתהליך עצמו לעתים קרובות אמורפי, לא צפוי מראש ולא לינארי. אולי בשל כך הסדרה ״בטיפול״ של חגי לוי זכתה לתהודה כה עזה בארץ ובעולם. ״בטיפול״ היתה סדרה פורצת דרך משום שנתנה הצצה אמינה ונאמנה לאותה הדינמיקה הבינאישית ולטכניקה החמקמקה של טיפול פסיכודינאמי. הפסיכולוג שיצרו חגי לוי ואסי דיין הוא דמות עמוקה ומיוסרת, כוונותיו טובות והוא מסור למטופליו, הגם שהוא מסתבך וחוצה גבול שלא יחצה, מתאהב במטופלת וחוטא בהפרות אתיות שאין להקל ראש בהן. למרות כל זאת הפסיכולוג ב״בטיפול״ איננו פסיכופת. אין הוא מבקש לנצל את כוחו כדי להשיג דבר מה על חשבון מטופליו, אלא הוא דוגמא לאיש מקצוע שיסוריו הפרטיים חיבלו ביכולתו לשמור על גבולות נאותים ועדיף לו היה נסוג ולא מממש את משאלות לבו בפועל. אולי כמחוות פיוס אחרי ״ד״ר פומרנץ״ ההוא שהשכיר את חלון הקליניקה שלו למתאבדים, דיין של ״בטיפול״ נותן בסך הכל ייצוג הולם של הפרופסייה, ואולי זו רק הדרמה שדורשת את קורבן הדם שלה.
צדיק נוסף בסדום, באופן אירוני לא פחות, הוא ד״ר קרטר המגולם ע״י קווין ספייסי בסרט ״שרינק״ (2009). קרטר הוא פסיכיאטר מבריק ומפורסם שמשבר אקזיסטנציאליסטי בחייו הפרטיים שולח אותו לצריכת אלכוהול וסמים, לפעמים יחד עם המטופלים. למרות הפתיחה המבאישה, קרטר מצליח בסוף לגאול את עצמו ואת כבוד המקצוע באמצעות טיפול חסד שנותן לנערה ענייה במצוקה. אך כל אלו יוצאי דופן. הפסיכולוג על המסך איננו כה מיטיב בדרך כלל, ולרוב איננו גואל או נגאל. בסדרה ״ג׳יפסי״ מבית נטפליקס מגלמת נעמי ווטס המופלאה פסיכולוגית החווה מעין משבר אישי ומתחילה לפלוש בסתר לחייהם של מטופליה, מנהלת רומן עם אקסית של מטופל, עוקבת אחרי בת של מטופלת וכן הלאה. גם בסדרה זו, שאינה עשויה בצורה גרוטסקית ולעומתית כמו ״הפסיכולוגית״ של כאן, הפסקתי לצפות מתוך אי נוחות גדולה. מדוע גם הפסיכולוגית הזו, עם המשפחה הטובה והקליניקה היפיפיה במנהטן, הופכת כך סתם באמצע החיים לסוג של פסיכופתית המנהלת חיים כפולים?
האם אלו הפנטזיות של היוצרים לגבי מטפליהם? הלא רבים האמנים ואנשי הרוח הנעזרים בטיפול פסיכולוגי בחייהם. כי אין מה לעשות, תבונה ורגישות גדולים באים לעתים קרובות עם כאב גדול ופגיעות גבוהה לדיכאון וחרדה. קשה לשער כי כל הטיפולים האלו היו כה לא מוצלחים שנוצר איזה דחף נקם ״להכניס לפסיכולוג״ ע״י יצירת דמותו כדמות שטנית.
מדוע אם כן הייצוג כל כך שלילי ובצורה כל כך עקבית? מהיכן נובע הדחף להגחיך את עולם הטיפול והפסיכולוגיה, כפי שתיארה זאת בימאית ״הפסיכולוגית״ טלי שלום עזר? בראיון ל״הארץ״, טענה שלום עזר שהיא מבקשת לצחוק על עצמה ועל העניין הממושך שלה בטיפול ובחפירות ברגש, אך בסדרה היא אינה לועגת למטופל הנוירוטי העסוק בעצמו עד קבס, אלא צוחקת לסיטואציה הטיפולית כולה ול״בעלת המקצוע״ בפרט.
הבעיה עם הייצוגים האלו היא שהם די מוצלחים. כלומר, הפסיכולוגית נראית כמו פסיכולוגית, היא מטופחת ומשכילה, ״לבנה״ מאוד, הקליניקה שלה מסוגננת, יש לה בעל תומך ומעמד סוציואקונומי גבוה שניכר בכל. אם מעולם לא הייתי בטיפול קודם, האם היו נצבעות האסוציאציות שלי לטיפול בגוון אחר לאור ייצוג כל כך מופרע של מטפל? האם הייתי מתביישת לספר לחבריי שאני הולכת לטיפול, כי פסיכולוגים בטלוויזיה מתוארים כיצורים ציניים ונצלניים? לא אחת שאל אותי מטופל אם זה ״כמו שרואים בסדרות״? האם אני משאירה את אותה כוס מים משומשת למטופל הבא? עושה רשימות מכולת בראש? נרדמת בחשאי או משליכה את סיכום הפגישה לפח ברגע שהמטופל יוצא מהחדר? מה, אם כן, מרוויחים היוצר והצופה מהסיפור של הפסיכולוג-פסיכופת?
הפסיכולוגים הקליניים ד״ר מיטל פישר וליאור ביטון ממרכז הדספייס לטיפול בצעירים, סבורים כי הייצוג הדמוני של הפסיכולוג מבטא את החרדה הבסיסית מניצול בקשר. לדבריהם, בכל קשר ישנו פוטנציאל של חווית פגיעות בשל התלות והחשיפה האינטימית שעשויים להיווצר. החל מהקשר עם ההורה או המטפל הראשוני, ועד לקשרי חברות וזוגיות בוגרים. ההתפתחות הנפשית תלויה במידה רבה בטיב הקשרים שלה ולכן ניצול עשוי להיות חוויה טראומתית ומזיקה. הפחדים האלו נכנסים לחדר יחד עם המטופל ויכולים להוביל לחויה מתקנת או, חלילה, לאישור שלילי כשהמטפל אינו אתי ומוכשר דיו. עוד טוענים פישר וביטון, כי ההשלכה של פסיכופתיה על מטפלים קשורה לקיטוב הקיים בשדה החברתי לפיו פסיכולוגים מחזיקים כביכול במונופל על הבריאות הנפשית, עמדה שיש בה כוח רב, ולכן הפנטזיה היא שהם גם מחזיקים את הקוטב של המופרעות. על המסך, לצערי, רק לעתים נדירות נראה אינטגרציה של שני קטבים אלו.
לא הרבה יודעים זאת, אבל מסלול ההכשרה של פסיכולוג קליני הינו מסלול ארוך ומפרך שנמשך כעשר שנים. החל מהתואר הראשון ועד לסיום ההתמחויות ומבחן ההסמכה. מסלול זה כולל בתוכו אין סוף תחנות ביקורת ועיניים בוחנות שתפקידן לוודא כי המטפל מפתח כישורים מקצועיים טובים וגישה נכונה לטיפול. זאת לומר, שבשביל שאישיות פסיכופתית תצליח לעבור מסלול כזה בלי שאיש יבחין ויתריע- זה כמעט בלתי נתפס. ניתן להסיק מכך, שכשפסיכולוג עובר גבול אתי ומתנהג בצורה לא ראויה, סיכוי טוב שאין זה נובע מהיותו פסיכופת דווקא, אלא, כפי שטוען פרופ׳ הנרי אברמוביץ –יו״ר ועדת האתיקה במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית - מתוך מצוקה אישית אליה נקלע המטפל ומתוך מחסור בכלים להתמודד איתה. פרופ׳ אברמוביץ׳ מציע פתרון מניעתי למצבים כאלו בצורת הכשרה מחייבת שתכין מטפלים לזהות נכוחה ולהיטיב את התמודדותם עם מצבים מאתגרים מבחינה אתית.
תותי ליבליך, הפסיכולוגית של ״כאן״, היא אישיות נרקסיסטית עם קוים פסיכופתיים מובהקים. ובפרק 3 של הסדרה אנחנו מקבלים הצצה גם ל״למה ואיך״ היא נהייתה ככה. כאן, ברגע נדיר של חמלה, מספרים יוצרי הסדרה את הסיפור האמיתי על האתיולוגיה של הפרעת אישיות חמורה. על מסך הסקייפ של הפסיכולוגית עולה אמה המבוגרת, המתייחסת אל בתה, תותי, בביטול ובלעג. שיחת החולין ביניהן רצופת השפלות שהאם מטיחה בבת, כפי שנגלה, כבר מהיותה ילדה. תותי מגיבה לעלבונות העוקצניים שיורה בה אמה בהדחקה, ניתוק והכחשה. אלה מנגנוני הגנה הנחשבים ״נמוכים״ ומוקדמים יותר מבחינה התפתחותית. פגיעה מתמשכת מסוג זה בעצמי המתהווה של ילדה כה קשה, שהשרדותו של האגו הצעיר מחייבת פיצול והתנתקות מהרגש ומהמשמעות האמיתית של הסיטואציה: הילדה הזו אינה מוגנת ואינה אהובה. מול התקפה עיקשת זו על עצמיותה, תותי מפתחת אישיות גרנדיוזית, פתיינית ורעילה, לה מטרה אחת בלבד – שימור והאדרת העצמי. הזולת מולה נתפס רק ככלי.
בפרק תשע של ״הפסיכולוגית״ כמעט נגאל שוב המקצוע, אך רק כמעט. מתברר לצופה כי תותי ליבליך אינה פסיכולוגית מורשית כלל ועיקר, אלא רק מתחזה לכזאת. כלומר, היא עברינית כפולה ולא תוצר לגיטימי של בתי ספר לפסיכולוגיה. ההקלה הזמנית הזו תמה כשלשידור עולה אחותה הגדולה של תותי – פסיכואנליטקאית מדופלמת – הפעם לא סתם מתחזה, אך אבוי! גם היא מופרעת לחלוטין ומציעה לאחותה טיפול פסיכולוגי תמורת שוחד מפוקפק. איזו פסיכואנליטיקאית תיקח לטיפול את אחותה שלה? גם בראשית הפסיכואנליזה כשגבולות היו מושג נימוח בלבד – לא נשמע כדבר הזה. צופים יקרים, הישמרו על נפשותיכם!
יחסו של הקולנוע לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה תמיד היה אמביוולנטי, אם לומר בעדינות, והפוטנציאל הדרמטי הטמון ביחסי מטפל ומטופל מומש באינסוף הזדמנויות. תודות לאפשרויות השיתוף במדיה וברשתות החברתיות, מודעות הציבור ויכולתו לדרוש התנהגות אתית בכל תחומי הרפואה עלתה בצורה ניכרת וסביר להניח שמטפלים מכל הסוגים נדרשים כיום לסטנדרט מקצועי גבוה יותר. אך עם כל זאת, נדמה כי ייצוג הפסיכולוג נותר דמוני כפי שהיה מלפנים. מה הרלוונטיות שיש לביקורת מסוג זה על פסיכולוגים בני ימינו? נכון, לא כולם זכים וטהורי מידות כפי שראוי שיהיו, אך הפרופסייה בכלל עברה ועודה עוברת תהליכים של הגברת השקיפות, מודעות ליחסי כוח, פריווילגיה, מגדר, חברה ותרבות. היחסים הטיפוליים נהיים אנושיים (אינטרפרסונליים) ומבוקרים יותר- כך שאולי הפנטזיה הפסיכופתית אינה כה עדכנית?
מעניין איך חשו פוליטיקאים למול הייצוג הפסיכופתי של קווין ספייסי ב״בית הקלפים״? האם הרגישו שנעשה להם עוול, או שהופנה פנס בוהק אל עבר מנגנון כוח מתפרע שחומק מעין הביקורת הציבורית. ערב בחירות שמעתי עסקן פוליטי מקומי מתרברב למקורביו, ״עשיתי להם תרגיל בית הקלפים״. לדעתי, הפרעת האישיות האנטי סוציאלית, שהיתה בעבר סימן ההיכר הפסיכולוגי של המאפייה, בימינו נפוצה יותר בפוליטיקה ובתאגידי הענק – שם אנו פוגשים אנשים שרכשו כוח רב אך אין להם כל יחס לסבל הנגרם לזולת כתוצאה מהשימוש שלהם בכוח זה - ופחות, הרבה פחות בקליניקה הפרטית. אבל אלו רק האסוציאציות שלי.